רכבת ההרים

[Reb Shraga]

רכבת ההרים

"אחד מחברי הקבוצה שיתף אותנו פעם, באומץ רב, בהתמודדות הקשה שלו עם הכפייתיות לשליטה. הוא סיפר לנו בכאב על הפחדים שתוקפים אותו בכל פעם שרק שנדמה לו שהוא לא שולט שליטה מוחלטת בנעשה איתו, ואיך זה משפיע על חייו ועל חיי משפחתו.
"הוא סיפר, למשל, שפעם אחת הוא החליט לקחת את משפחתו ליום כיף בלונה פארק. לחלק גדול של המתקנים, כגון גלגל הענק ורכבת ההרים, הורשו ילדים לעלות רק בליווי מבוגר. הילדים שלו ממש התחננו לפניו שיעלה איתם על המתקנים, כמו כל האבות האחרים, אך כל בקשותיהם ותחנוניהם לא הועילו. למרות כל הקושי והמבוכה הוא היה חייב להודות בפניהם בכך שהוא פשוט פוחד. מבחינה שכלית היה לו ברור שאין ממה לחשוש. אבל עצם הידיעה שברגע שיהיה שם למעלה לא יהיה בשליטה מלאה על גורלו, לא נתן לו מנוח.
"רק אחרי הרבה מאוד זמן הוא הצליח להבין, שכל החששות והפחדים הבלתי רציונאליים הללו יונקים מאותו שורש עצמו: מן הצורך שלו להרגיש שהוא שולט שליטה מתמדת על גורלו. כל שנייה של איבוד שליטה מלחיצה אותו ומציפה אותו בחרדות, ומייד הוא מנסה להחזיר לעצמו את השליטה בכל דרך אפשרית. זה נכון בכל תחומי החיים, אך במיוחד אולי דווקא בהתמכרות למין, כיוון ששם הכפייתיות לשליטה היא החזקה ביותר, והסיבה לכך ברורה.
"הקשבתי לו רוב קשב, מתוך הזדהות עמוקה עם הכאב והפחדים שהוא חש – ולפתע עלה בדעתי רעיון מקורי. הצעתי את הרעיון שלי לחבריי בקבוצה, והם כל כך התלהבו! הם הציעו שכל אחד מאתנו יבדוק את זה על עצמו בזמן אמת, ובפגישה הבאה יספר לקבוצה מה היה", אמרה שרון והשתתקה.
"ספרי לי את הרעיון שלך, שרון, הצלחת לסקרן אותי מאוד!" קראתי.
"קצת סבלנות לא תזיק לך", חייכה. "כדי שהדברים יהיו ברורים יותר, צריך להבין משהו על השלבים המשמעותיים שאדם עובר מהרגע שבו מתחיל להיות לו קשה להתמודד עם מצוקותיו וקשייו ועד לזמן שהוא מוצא את עצמו כבול מכף רגל ועד ראש בכבלי ההתמכרות.
"בתחילה מנסה האדם להתמודד עם מצוקותיו לבדו – אך ללא הצלחה. אחרי תקופה ארוכה שבה הוא משדר איתותי מצוקה וקריאות לעזרה, אך אינו נענה, מתחיל להתחולל בתוכו תהליך הדרגתי של הכחשה – והתבודדות. חוסר ההצלחה שלו בהתמודדות עם מצוקותיו גורם לו להרגיש שונה מהאחרים, ולכן הוא בוחר להסתגר בתוך עצמו ולהתנתק בהדרגה מן העולם שמסביבו. במקביל הוא יוצר לעצמו עולם חלופי של פנטזיות ודמיונות. ככל שחולף הזמן הוא הולך ומאבד את שארית אמונו בעולם החיצון ומפתח תלות קיומית בעולם הדמיוני שהוא יצר לעצמו.
"על הזהות החדשה שפיתח לעצמו הוא שומר כעל בבת עינו. כל ניסיון לחדור מבעד לחומות ההגנה הללו מערער מייד את תחושת הביטחון הבסיסית שלו ומפעיל אוטומטית – אפילו בלי שהוא יהיה מודע לכך – את מערכת ההגנה שהיא, כמו שאמרנו, אותו צורך כפייתי בשליטה. במלים אחרות: בכל פעם שהאדם מרגיש שהוא חשוף, פגיע ולא מוגן – ולא משנה אם זה מבחינה פיזית או נפשית – חוסר הביטחון הקיומי הזה מפעיל אוטומטית את מערכת השליטה הכפייתית שהיא, בעצם, מערכת ההישרדות שלו.
"כשאדם נלחם על חייו, הוא מגלה בעצמו כוחות כבירים, שהוא כלל לא היה מודע לקיומם. יש הרבה מאוד דוגמאות לאנשים, אשר נלחמו על חייהם בחירוף נפש ובגבורה עילאית וניצחו, גם כאשר לא היה להם, לכאורה, כל סיכוי.
"ומה קורה לכל גורם חיצוני 'מסכן' המנסה לחדור מבעד לחומות המבוצרות הללו כדי לעזור לנו להתנתק מכבלי ההתמכרות? הוא חייב לעמוד מול הכוחות האדירים הללו! עכשיו אתה יכול להבין מדוע קבעתי נחרצות, ששום גורם חיצוני – טוב ומקצועי ככל שיהיה – אין לו כלים כדי לחלץ אותנו מההתמכרות שלנו.
"הסיכוי האחד והיחידי שלנו להחלים ממחלתנו הקשה הוא, למרבה האירוניה והצער, אך ורק לאחר שניקרע מבפנים ונגיע להרגשה של חוסר אונים מוחלט. ומדוע? כי ברגע שאנחנו מרימים ידיים ונכנעים, מערכת ההגנה וההישרדות שלנו מנוטרלת. ואז, ורק אז, אנו מסוגלים להתמסר לכוח העליון, לפתוח את עצמנו אל העולם ולעלות על דרך ההחלמה.
"שאלת האם יש דרך נוספת, קלה יותר, להגיע לתחושת חוסר האונים שתנטרל את מערכת ההגנה וההישרדות שלנו – דרך שאולי אינה כרוכה בכל כך הרבה כאב וסבל נורא.
"כדי לענות לך, בוא נחזור לאותו אדם מקבוצת התמיכה שלי שקודם סיפרתי לך עליו, ולרעיון שעלה בדעתי אחרי שהוא שיתף אותנו בפחדים שלו. אני מאוד התחברתי לדבריו; הרגשתי שהוא מדבר ממש מתוך גרוני. הפחדים הללו מוכרים לי היטב, הם מלווים אותי כמו צל בכל צעד ושעל שאני עושה כבר שנים רבות. התפעלתי מהמודעות העצמית שלו, מהחיבור שלו לעצמו ולרגשותיו ומיכולתו להסביר לנו בבהירות ובהיגיון מה בדיוק קורה בתוכו פנימה כשהוא מרגיש שהוא עומד לאבד שליטה, בכל תחום בחייו.
"חשבתי בלבי: אילו הוא היה מסוגל, למרות הפחד והחששות, לקחת את עצמו בידיים ולעלות עם ילדיו על רכבת ההרים או הרכבל, בסופו של דבר דווקא זה יכול היה לפתוח אצלו פתח למתן אמון בסביבה. ואז אולי, בהדרגה, הפתח הזה יכול היה להתרחב גם לתחומים אחרים של חייו, ובסופו של דבר לחלץ אותו ממעגל הקסמים של התבודדות וכפייתיות, להאמין שוב בזולת ובעולם ולהתחבר מחדש לחיים.
"ואז לפתע עלה במוחי רעיון: חשבתי שאולי במקום לנסות לנצח את הכפייתיות במקום הקשה ביותר, בנקודה שבה מערכת ההגנה היא החזקה וההרסנית ביותר, אולי דווקא רכבת ההרים שבלונה פארק יכולה לשמש עבורנו מעין חלון הזדמנויות להתגבר על הפחד ולהוכיח לעצמנו שאנחנו דווקא כן מסוגלים לפרוץ את מעגל הכפייתיות. אולי דווקא שם תהיה לנו הזדמנות להתחיל לבנות מחדש את האמון שלנו בסביבה! ואיך? על ידי כך שנתגבר על עצמנו, ולמרות כל החששות והפחדים נקבל את ההחלטה האמיצה לעלות על רכבת ההרים או הרכבל; ולא פעם אחת, אלא שוב ושוב – עד שנרגיש שחרור.
"לשמחתי, חבריי לקבוצה אהבו מאוד את הרעיון שלי. מישהו אפילו הגדיל לעשות, והציע שלראשונה בתולדות הקבוצה נצא ביחד למסע שבו נבדוק את הרעיון הזה הלכה למעשה. אימצנו מייד את הצעתו המקורית והיצירתית, ובחרנו בדניאל – אותו חבר בקבוצה ששיתף אותנו בפחדיו – להיות מדריך הטיולים שלנו בלונה פארק.
"אין לי מלים לתאר לך איזו חוויה זו הייתה לעמוד כולנו יחד מול רכבת ההרים, מפוחדים עד עמקי נשמתנו – אבל עם זיק של תקווה בלבנו: שאולי-אולי עכשיו, אחרי שנים של חיפושים אינסופיים, יוכל דווקא המתקן העוצמתי הזה לשנות את חיינו לתמיד, לחולל בנפשנו פנימה את השינוי המיוחל שיאפשר לנו להשתחרר סוף-סוף מהבדידות החונקת ולהתחבר מחדש לחיים.
"כשהתקרב תורנו לעלות נעמדנו כולנו יחד במעגל, שילבנו ידיים ואמרנו בקול את תפילת השלווה:
'א-לי,
תן בי את השלווה
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,
האומץ לשנות את אשר ביכולתי,
והתבונה להבחין בין השניים'.
ומייד, בלי לחשוב יותר מדי, כדי שלא לתת לפחד להשתלט עלינו, עלינו כולנו יחד, באומץ רב ובגבורה עילאית, על רכבת ההרים.
"כשהרגשתי שהרכבת מתחילה לנוע עצמתי את עיניי, 'סגרתי' את הראש, התנתקתי מעצמי ומסרתי את כל כולי לידי הכוח העליון.
"את היום המיוחד הזה לא אשכח לעולם. שום מטפל מקצועי, מנוסה ככל שיהיה, לא יכול היה להעניק לי את מה שנתנה לי רכבת ההרים. עם כל סיבוב של הרכבת נשלו מעלי בבת אחת טונות של בדידות ומועקה. צרחתי בכל גרוני, ריחפתי כשיכורה באוויר חופשייה ומאושרת, משוחררת לגמרי מכבלי השליטה והבדידות. לראשונה בחיי הישרתי מבט אל הפחד – ויכולתי לו. ומעל לכל, הרגשתי את הכוח העליון קרוב אלי יותר מאי פעם. באופן פרדוקסאלי, דווקא באותן דקות ארוכות שבהן לא הייתה לי כל שליטה על גורלי, כאשר מסרתי את עצמי לידי הכוח העליון כשאני תלויה בין שמיים וארץ, חשופה ופגיעה, חשתי רוגע ושלווה, הרגשתי בטוחה ומוגנת מתמיד. לראשונה, אחרי שנים אין-ספור של גלות, ידעתי בתוכי בוודאות שסוף-סוף שבתי הביתה.
"פניהם של חבריי העידו עליהם שהם מרגישים בדיוק כמוני. לא היה קשה להבחין בכך: עיניהם הבורקות ומלאות החיוּת ופניהם השלוות לא השאירו כל מקום לספק. במשך כל אותו היום התרוצצנו כילדים קטנים בין המתקנים השונים בלונה פארק, מנסים להספיק כמה שיותר. לא היה שום מתקן – מפחיד ככל שיהיה – שלא 'כבשתי' באותו יום.
"תחושת הסיפוק הייתה מתוקה מדבש. ממש לא רציתי שהיום המדהים הזה יסתיים! חששתי שאולי, למרות הכל, אני טועה, ושברגע שהמסך ירד ואשוב לביתי אתעורר מהחלום המתוק הזה, ובן רגע אמצא את עצמי שוב בבית הכלא של חיי, בודדה, מפוחדת ומנותקת מן העולם.
"לשמחתי הרבה חששותיי נמוגו. מהר מאוד נוכחתי לדעת שבזכות רכבת ההרים קיבלתי את חיי בחזרה. בלונה פארק למדתי שיעור חשוב מאין כמוהו: לראשונה בחיי ראיתי בצורה ברורה ומוחשית, שלא הותירה בי שום ספק, שלמרות ניסיון חיי הקשה והנזק הנפשי שנגרם לי בעקבותיו, למרות הקושי שלי להאמין באנשים אחרים, הטוב שמחכה לי אם אבחר בחיים הוא גדול לאין ערוך. וגם אם יהיו אנשים שיעשו שימוש לרעה באמון שאתן בהם, יפגעו בי או ינצלו אותי, הרי הכוח העליון מלווה אותי תמיד בכל אשר אלך ושומר עלי, והוא לעולם לא ייתן לי ליפול".
(מתוך הספר היום הראשון של שארית חיי)